קטיעת אצבעות ביד ימין עקב תאונת דרכים שהיא תאונת עבודה: האם פיצוי של כ- 400,000 ש"ח הוא הוגן?

בבית המשפט המחוזי בתל אביב ניתן ביום 15.2.26 פסק דין בערעור שהגיש נפגע תאונת דרכים (במסגרת העבודה)- ע"א 62810-06-25. פסק הדין עוסק בנקודה מעניינת בנוגע לתאונות דרכים שהן גם תאונת עבודה.

הנפגע, גבר בן 35 במועד התאונה, נפגע על ידי משאית במסגרת העבודה, וכתוצאה מכך נגרמה לו קטיעה מלאה של אצבעות 3 ו-4 (הגליל הסופי) ביד ימין. ועדה רפואית במוסד לביטוח לאומי קבעה כי נכותו הרפואית, כולל הפעלת תקנה 15 (שמקנה תוספת אחוזי נכות עבור פגיעה בתפקוד בעבודה), הינה בשיעור 19%.

הנפגע גם הגיש תביעה נגד חברת ביטוח חובה בבית משפט השלום בהרצליה. עקרונית, כאשר לפני ההליך המשפטי נקבעת זה מכבר נכות צמיתה בתביעה לביטוח לאומי, הנכות הרפואית מחייבת גם לצורך התביעה בבית המשפט (ההסדר מעוגן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים).

יחד עם זאת, חשוב להדגיש שקביעה בעניין תקנה 15 (בדבר הפגיעה בתפקוד בעבודה) אינה מחייבת את בית המשפט. לבית משפט יש שיקול דעת רחב מאוד בעניין קביעת נכות תפקודית וגריעה מכושר השתכרות, וזה מקנה לעורכי דין של נפגעי תאונות דרכים "מרחב תמרון" בטענות לגובה הפיצוי (נסביר למה הכוונה בהמשך).

בית המשפט השלום בהרצליה הסתמך על הנכויות שנפסקו במוסד לביטוח לאומי (19%), ופסק פיצוי בסך  418,705 ₪ בתוספת שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט, כאשר פיצוי זה כולל גם תגמולים מהמוסד לביטוח לאומי.

אלא שכאשר קוראים את פסק הדין, אי אפשר שלא לתהות שמא קופח הנפגע: בית המשפט קבע בפסק הדין כי הפציעה מהתאונה לא מאפשרת עוד את עיסוק הנפגע כמכונאי רכב, וכי הפציעה גרמה להפחתה של 29% בשכר שהוא הרוויח לפני התאונה. במילים אחרות: בית משפט קבע שנגרמה פגיעה משמעותית בכושר השתכרות הנפגע.

מצד שני, כאשר בית המשפט חישב את הפיצוי עבור הפגיעה בכושר ההשתכרות הוא לקח בחשבון פגיעה בשיעור 19% בלבד (כמו שיעור הנכות הרפואית), כאשר אחת מהנמקותיו הייתה שגם הביטוח לאומי שקלל פגיעה בתפקוד (באמצעות תקנה 15), וקביעתו הייתה נכות בשיעור 19%, ועל כן גם בית משפט מאמץ שיעור זה כשיעור הפגיעה בהשתכרות.

נימוק זה הינו שגוי, מכיוון שהקביעה של ביטוח לאומי בעניין תקנה 15 אינה מחייבת את בית המשפט בהליך המשפטי! קביעה כזו אמנם יכולה להיחשב כראייה במכלול כלל הראיות, ולהילקח בחשבון במסגרת כלל שיקולי בית המשפט כשהוא מכריע בנכות התפקודית, אך היא בהחלט אינה מחייבת אותו. ההיפך הוא הנכון. בית המשפט נדרש דווקא להפעיל שיקול דעת עצמאי בעניין זה.

מעבר לכך: מעל כל זה מרחפת השאלה מדוע לפצות נפגע לפי פגיעה בהשתכרות בשיעור 19% בלבד אם הוכחה פגיעה משמעותית בהשתכרות, אשר מתיישבת עם אופי הפגיעה (קטיעת אצבעות עקב תאונת דרכים), ובפרט עם גריעה בשכר בשיעור 29% לפחות?

על כן, ערעור שהגיש הנפגע לבית המשפט המחוזי, התקבל בחלקו. בית המשפט המחוזי העמיד את נכותו התפקודית של הנפגע (ושיעור הפגיעה בכושר ההשתכרות) בגובה 26%, והוסיף לנפגע סך של 244,000 בגין כך (ובגין עניין נוסף שהתקבל בערעור).

לדברים הנ"ל יש חשיבות מאוד גדולה. כפי שהסברנו באתר שלנו, לפי הדין הישראלי, נפגע לא זכאי לקבל פיצוי כפול עבור פגיעה מתאונת דרכים (למעט מקרים מסוימים חריגים). משמעות הדבר היא שאם הנפגע קיבל כבר הטבה כספית כלשהי מביטוח לאומי, אז הפיצוי שייפסק לו בבית משפט נגד חברת ביטוח חובה, לא יתחיל מהשקל הראשון של חישוב נזקיו, אלא מהשקל הראשון העודף של גובה ההטבה שקיבל (אם אכן יתברר שקיים עודף). להסבר מפורט יותר של הדברים, ראו כאן.

אם אין עודף כזה, קיים סיכון ל"בליעה" של התביעה בבית המשפט בהטבה שהתקבלה מביטוח לאומי. במקרה כזה התביעה של הנפגע נגד חברת ביטוח חובה נדחית, ובית המשפט עלול גם לחייב את הנפגע בהוצאות משפט לטובת חברת הביטוח.

עורכי דין תאונות דרכים מיומנים, מנסים לחזות מצב כזה כמה שיותר מוקדם ולזהות אותו "שבעה צעדים קדימה" כדי להימנע ממנו. יש להם "מרחב תמרון" מסוים לעשות זאת (להסבר מפורט יותר, ראו כאן), והם מסתמכים עליו.

כאשר בית משפט מגביל את עצמו לשיקול הדעת של ביטוח לאומי (שהוא לרוב טכני ובלתי מתגמש), ואינו מפעיל את שיקול דעתו הבריא (כפי שקרה בערכאה הראשונה), קיים חשש לצמצום של מרחב התמרון הזה ולפגיעה במיצוי הזכויות של נפגעי תאונות דרכים שהן גם תאונות עבודה, ועל כן טוב עשה בית המשפט המחוזי בכך שהדגיש את הדברים, וקיבל את הערעור.