באתר שלנו כתבנו לא אחת בדבר מנהגן של חלק מחברות הביטוח וקרנות הפנסיה להתחמק "בשיטת מצליח" מתשלום תגמולי ביטוח או פנסיית נכות של אבדן כושר עבודה למבוטחים/ חברי הקרן (ראו בקישור המצורף).

 

מבוטח המעוניין לתבוע חברת ביטוח בגין התחמקות מתשלום תגמולי ביטוח של פוליסה פרטית, יוכל להגיש את התביעה לבית משפט השלום או המחוזי, אולם אם הפוליסה נקנתה עבורו ע"י המעביד במקום העבודה, חייב המבוטח להגיש תביעתו לבית הדין לעבודה.

 

שכר טרחה שנפסק לטובת מבוטח הזוכה בבית הדין לעבודה בתביעה נגד חברת ביטוח פרטית או קרן פנסיה נמוך משמעותית מזה הנהוג לפסוק בערכאות שלום ומחוזי. חוסר אחידות זה בדין בשתי ערכאות שיפוטיות שונות עשוי לעורר חוסר צדק כשלעצמו, אבל פה לא מסתיימים הדברים.

 

לא אחת מתגלה בהליך השיפוטי בבית הדין לעבודה כי סירוב חברת הביטוח או קרן הפנסיה לשלם את תגמולי הביטוח לא היה מוצדק, וכי מדובר למעשה ניסיון להתחמק מתשלום ב"שיטת מצליח".

 

בנסיבות כאלה אין צדק בתוצאה, לפיה המבוטח יידרש לשלם אפילו שקל אחד עבור שכר טרחת עורך דין שלו, שהרי התקשרותו עם עורך דין ותשלום שכר הטרחה נדרשו אך ורק מחמת סירוב חברת הביטוח/ קרן הפנסיה לשלם לו תגמולי ביטוח.  

​

ביום 27.7.21 פורסם בערכאה העליונה של בתי הדין לעבודה בית הדין הארצי פסק דין (ק"ג 34734-10-20), המשקף נסיבות דומות לנסיבות המתוארות לעיל. פסק הדין עוסק בערעור של אישה, שעברה בגיל 28 בלבד אירוע מוחי, שבעקבותיו נותר לה נזק נוירולוגי בלתי הפיך, ואבדן מלא של כושר העבודה שלה.

​

קודם לאירוע נרכשה עבור הנפגעת במקום עבודתה על ידי המעביד פוליסת ביטוח אבדן כושר עבודה בחברת ביטוח. חברת הביטוח הכירה באבדן כושר עבודה של הגברת ושילמה לה תגמולי ביטוח מדי חודש בחודשו.

​

מקץ 13 שנים וללא כל טעם ענייני החליטה חברת הביטוח כי מצבה של הנפגעת השתפר, וכי היא לכאורה מסוגלת לעבוד, ועל כן הפחיתה את התשלומים ואז הפסיקה אותן. על רקע דברים אילו הנפגעת פנתה לעורכת דין ובאמצעותה הגישה תביעה נגד חברת הביטוח לערכאות שיפוטיות, וראו איזה פלא: בהליך המשפטי, משראתה חברת הביטוח כי הנפגעת "עומדת על רגליה האחוריות" היא חזרה בה, והסכימה לשלם לה את מלוא התגמולים. בית הדין לעבודה אף קבע בפסק הדין כי "הוכח שתשלום תגמולי הביטוח הופסק בחוסר תום לב".

 

למרות זאת בית הדין לעבודה פסק לטובת הנפגעת שכר טרחה בשיעור מינימאלי בלבד, הנמוך משמעותית משכר הטרחה ששילמה הנפגעת בפועל, כך שיוצא כי על הנפגעת לשלם מכיסה סכום הנאמד באלפי ואולי עשרות אלפי שקלים רבים עבור שכר טרחת עורך דין. סכום זה אינו דבר של מה בכך עבור נכה הנמצאת באבדן כושר עבודה מלא.

​

יצויין כי אם אותה תביעה הייתה מוגשת לבית המשפט השלום בתל אביב, ולא לבית הדין האזורי לעבודה, קרוב לוודאי שהיה נפסק תשלום שכר טרחה בשיעור גבוה יותר מזה שנפסק בבית הדין האזורי לעבודה. כאמור, הנפגעת הייתה חייבת להגיש את התביעה לבית הדין האזורי לעבודה, משום שהפוליסה נרכשה עבורה על ידי המעביד.

 

הנפגעת ניסתה לערער על ההחלטה בבית הדין הארצי לעבודה ולמרות שטענתה התקבלה באופן חלקי, ההחלטה בעניין השיעור המינימאלי נותרה על כנה במהותם של דברים. ברוח זו של הדברים גם בערעור בית הדין לעבודה לא מצא לנכון לפסוק לטובת הנפגעת אפילו שקל אחד בגין ההוצאות בהליכי הערעור ועל אף שטענותיה התקבלו ולו באופן חלקי.

​

פסק הדין מעלה תהיות בדבר מידת הצדק הנהוגה בעניינים אילו בבתי הדין לעבודה, שמלכתחילה אמורים להגן על זכויותיהם הסוציאליות של עובדים, קל וחומר עובדים שאתרע מזלם ולקו בנכות או מחלה.

​

לקריאת פסק הדין המלא.